אין המדובר רק בהקמתם של גופים חדשים, שכן לא אחת, עמותות גדולות בהיקפן משנות כיום את מראן המשפטי והופכות - תוך קבלת כל ההחלטות המשפטיות הדרושות - לחברה לתועלת הציבור תוך הוספת התואר "בע"מ" לשמן ופירוק העמותה "הישנה". יש לדייק ולקבוע, כי אף המושג עצמו, "חברה לתועלת הציבור", אינו מדויק, שהרי מוסד זה נמחק מספר החוקים הישראלי עם העברתו מן העולם של סעיף 32 לפקודת החברות[1], יחד עם מרבית סעיפיה של הפקודה הנ"ל. דומה היה, שעם אובדן זה, אין עוד תקומה בישראל לחברות לתועלת הציבור,  ואילו הציבור המעונין להתאגד במסגרת פעילות ללא כוונת רווח, חייב משנת 2000 - להסתפק רק בתאגיד שהוא "עמותה" המיוסד על פי חוק העמותות.

והנה נמצאה לה הפירצה הצרה שהפכה לקול צעקה רמה, הלא היא סעיף 11(ב) לחוק החברות החדש[2] הדן בחברה שהוקמה ל"השגת מטרות ציבוריות". במשמע, המושג "חברה ´לתועלת´ הציבור" לא קיים עוד בדיני החברות כלל. המושג העדכני יותר התואם עת חוק החברות החדש הוא איפוא "חברה ´למטרות ציבוריות´ ". אלא שגם כאן יש לדייק, שהרי אמנם מחוק החברות נשמט המושג "חברה לתועלת הציבור" לחלוטין, אך ראה זה פלא: חוק הנאמנות עדיין מקדיש ל"חברה לתועלת הציבור" - בשמה זה - פרק שלם, תוך הפניית הקורא באשר לאחת הדרכים להכרה בחברה זו לסעיף... 32 לפקודת החברות (בטעות, בחלק מהנוסחים מפנה חוק הנאמנות לסעיף 23 לפקודת החברות[3]). ואם יאמר הקורא התמים כי סעיף זה בוטל, ושמא עמו איבד גם חוק הנאמנות את תוקפו החוקי, תענה ותשיב על כך המציאות וחיי המעשה, הפועלים מעל לכל המחלוקות המשפטיות ולפיהם, החברה לתועלת הציבור קמה לתחיה, היא נושמת ופועלת במלוא עוצמתה, ויעידו רישומיו של רשם ההקדשות האמון מטעם חוק הנאמנות על הרישום ועל הליכי הפיקוח על חברות אלה. חיי המעשה מלמדים איפוא, כי הציבור החיה מחדש, גם להלכה וגם למעשה, את סעיף 32 לחוק הנאמנות, תוך אמירה פרשנית, שבמקום הפניה לסעיף 32 לפקודת החברות, יש להציב מעתה את סעיף 11(ב) לחוק החברות החדש.

יתרונותיו של חוק החברות על פני חוק העמותות

תיקצר היריעה מלפרט את יתרונותיו הבולטים של חוק החברות על פני חוק העמותות, בכל הכרוך בהקמת תאגיד הפועל ללא כוונת רווח, בפרט כאשר חוק העמותות ממעט להשיב לשאלות פשוטות המתעוררות בחיי המעשה, תוך חיוב מתן פרשנויות, לעתים מאולצות, מצד הרגולטור. מנגד, חוק החברות מציב פתרונות ראויים כמעט לכל סוגייה המתעוררת בחיי המעשה, על אף ביקורת מסוימת ההופכת לשולית נוכח מחדליו הקיצוניים של חוק העמותות.

בקצרה, ניתן למנות את אותם יתרונות כפי שהציבור הרחב חש אותם, ולאו דוקא יתרונות משפטיים אקדמיים, וביניהם:

·        האפשרות להתאגד גם כאשר קיים רק בעל מניות אחד לעומת החובה לשניים בחוק העמותות[4];

·        האפשרות להוריש את המניה לצאצאים ויורשים אחרים המהווה פעולה אסורה בחוק העמותות;

·        חוסר נחת משיטת "הבדיקות" והחקירות הנערכות לעמותות מצד רשם העמותות, כאשר הליך זה אינו קיים בחוק החברות (היו שכינו בשעתו את הליך הקמת החברה לתועלת הציבור כהליך "עוקף בוגט", על שמו של רשם העמותות הקודם, אף שזאת ללא הצדקה  יתרה);

·        האפשרות לשלם שכר הולם לחברי הדירקטוריון בחברה לעומת האיסור המוחלט לכך (בדרך פרשנית) על פי חוק העמותות (למעט שכר נמוך השווה לשכר דירקטור עבור ישיבת דירקטוריון בחברה ציבורית על פי גודלה);

·        הבירוקרטיה הכבדה שמניח החוק לפתחו של רשם העמותות, כאשר לכל שינוי טכני הטעון דיווח אין תוקף משפטי כל עוד לא אושר באופן  אקטיבי ע"י רשם העמותות, לעומת חברה בה אין השינויים (הטכניים לפחות) אלא דקלרטיבים בלבד.

מוסדות החובה על פי חוק העמותות מצביעים על גישה פרובינציאלית ממנה משתמע כי לנגד עיני המחוקק בשנת 1980 עמד גוף זעיר בהיקפיו (מעין בית כנסת בישוב קטן): כל שנדרש בחוק העמותות הוא אסיפה כללית וועד מנהל, ללא כל התיחסות סטטוטורית, ולו דיספוזיטיבית, לפעילותם הממשית של הוועד והאסיפה הכללית, שעה שחוק החברות מקדיש לנושאים אלה פרקים נכבדים[5] הדנים באופן ממוקד בכל נושא פרטני ותואמים באופן כללי את המשפט המשווה בעולם המודרני בעניינים אלה. בפרט בולט הדבר בעמותות רחבות היקף, וקיימות רבות כאלה, שחוק העמותות כפשוטו מעמידן בצל חוקתי ובחוסר ודאות משפטי מוחלט. כך למשל, התעלמות בולטת בחוק העמותות היא ממעמדו ותפקידו של המנכ"ל, ואף התעלמות מכל דיון במערכת היחסים שבין האסיפה הכללית לבין הוועד המנהל, ובדומה לכך התעלמות גם ממערכת היחסים שבין הוועד המנהל לבין המנכ"ל. זאת, שעה שחוק החברות מרחיב ומפרט בסוגיות אלה לפני ולפנים, לרבות פירושים ופסיקה שהתפתחו סביב אותן שאלות. בעניין אחד, יש לציין, קיימת זהות בין החברה לתועלת הציבור לבין עמותה - בכל הנוגע לקבלת "אישור ניהול תקין", הוא אותו מסמך מיוחל בו אוחזת כל עמותה המבקשת לקבל תמיכות ותקציבי מדינה. הליך קבלת אישור ניהול תקין מרשם העמותות זהה כיום במהותו להליך קבלת אותו אישור מידי רשם ההקדשות, בפרט כאשר בשני התפקידים אוחז כיום אותו נושא משרה - הוא רשם העמותות - המשמש גם כרשם ההקדשות לעניין הקדשות וחברות לתועלת הציבור. יחד עם זאת נדגיש, כי המקור לדרישה ל"אישור ניהול תקין" אינו חוק העמותות אלא החלטה אקראית של הממשלה הנדרשת גם מצד החשב הכללי במשרד האוצר, ומכאן תחולתה הרחבה.

חסרונותיה של החברה לתועלת הציבור

אין ספק, שקיימים מצבים בהם עדיף להקים עמותה על פני חברה לתועלת הציבור, וזאת בראש ובראשונה כאשר אין המדובר בגוף המוקם ל"מטרות ציבוריות" אלא למטרות פרטיות לחלוטין. ודוק: חוק העמותות אינו מטיל כל הגבלה באשר למטרותיו של הגוף המוקם מכוחו, ובלבד שיענה לתנאי הבסיסי: שכל מטרותיו "חוקיות" הן. אמור איפוא, כל מטרה חוקית תואמת הקמתה של עמותה גם אם אין לה דבר עם הציבור, מתנדבים או רעיונות חברתיים נשגבים. כך למשל, ועד בית רשאי להתאגד כעמותה, או קבוצת חברים המעוניינים לבצע כל רעיון חוקי העולה מלפניהם. לעומת זאת, חברה למטרות ציבוריות מכוח חוק החברות טעונה, כשמה, ביסוס תקנוני ב"מטרות ציבוריות". יודגש, כי מהות המטרות הציבוריות אינה מוגדרת כלל בחוק החברות, וכל חברה רשאית להגדיר לעצמה מה הן "מטרות ציבוריות" מנקודת ראותה הספציפית. נקודת זכות בחוק העמותות היא הדין המחייב קוגנטית הקמתו של מוסד "ועדת הביקורת", בעוד שחוק החברות מותיר זאת לשיקול דעתה של החברה הפרטית. עם זאת יש הטוענים, כי ספק אם יש בכך חיסרון, שהרי הקמתו של מוסד ביקורת בגוף הפועל למען הציבור הוא תנאי שאין בלתו כמעט מבחינת חברי הגוף עצמו, ולכן אין צורך בהתערבות חקיקתית קוגנטית, ומוטב שכך.

חסרונות נוספים בחוק החברות נובעים מכך שטרם נצבר ניסיון בהפעלתו, אף שלאחרונה הפיץ משרד המשפטים טיוטת הצעת חוק לתיקון חוק החברות שמטרתה שיפור נקודות מסוימות בחברה לתועלת הציבור. כך למשל, כיום ניתן, ולו תאורטית, במסגרת החלטת אסיפה כללית, לשנות את מעמדה של חברה לתועלת הציבור לחברה עיסקית רגילה ולהיפך. ברור כי מהפך שכזה בחייה של החברה לתועלת הציבור, קרי הפיכתה מגוף ללא כוונת רווח לגוף עיסקי רגיל לכל דבר וענין, לרבות אפשרות משיכת דיבדינדים,  עלול לגרור תוצאות קשות באשר להיבט הציבורי והממלכתי של אותו גוף. במצב מסוג זה עלולים תורמים, לרבות המדינה כגוף מתקצב ותומך, או כגוף המקל על היבטי המס, למצוא  שכל תמיכתם והשקעתם בחברה היו לשווא, שהרי במחי החלטת האסיפה הכללית ושינוי המטרות ניתן להפוך את הגוף לחברה עיסקית רגילה בה רשאים בעלי המניות אף למשוך לכיסם דיבידנדים. לכשעצמנו, חולקים אנו באשר לעצם קיומה של אופציה משפטית שכזו, נוכח ההתחייבות הנדרשת מכלל החברות לתועלת הציבור עם הקמתן, מצד רשויות המס למשל, להימנע מלנקוט בהליך שכזה, ואף ללא דרישה זו, בתי המשפט בדרך פרשנית ישללו קבלת טובות הנאה מסוגים אלה, במידה שייזקקו לדון בסוגייה זו, ומקל וחומר לאור תיקון מס´ 3 לחוק החברות בו כפי שנבהיר להלן.

ההכרה בחברה לתועלת הציבור במערכות דינים אחרות

נזכיר, כי שלטונות המס רואים בחברה לתועלת הציבור גוף לגיטימי הזהה לעמותה כנשוא לפטור ממס, כאמור בסעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה, ואף לצרכי הכרה לעניין סעיף 46 לפקודה לצורך קבלת זיכוי ממס לתורמים לאותו מוסד.[6] עיקרון זה חל גם לעניין מס ערך מוסף השולל כל התיחסות למיהותו של "המוסד ללא כוונת רווח" וכל דיכפין רשאי להיכלל בו, ובלבד שאין מטרתו רווחים.

אמור איפוא, חברה לתועלת הציבור אינה נחותה במאומה במעמדה לעומת עמותה בכל הקשור להכרתה כ"מוסד ציבורי" בעיני שלטונות המס. הוא הדין בכל הקשור לגופים המתקצבים השונים, החל בחשב הכללי במשרד האוצר ועד לרשויות מקומיות המתקצבות ומקילות על גופים הפועלים במגזר השלישי - כל אלה מכירים בחברה לתועלת הציבור כשוות-ערך לעמותה לכל דבר ועניין.

סוגיות לא מעטות הכרוכות בהפעלתן של חברות לתועלת הציבור נותרו עם מענה חלקי בלבד. תיקון מס´ 3 לחוק החברות, אשר לא שיווה נגד עיניו דווקא את שיפור מעמדה של החברה לתועלת הציבור, נמצא משפיע ומשליך במישרין על תפקודן של חברות אלו, וזאת בנושאי הרמת המסך, חריגה מסמכות, הקמת ועדות-משנה, סיווג מניות החברה ותשלום שכר לדירקטורים, כמו גם נושאים רבים אחרים שלגבי חלקם נתייחס להלן.

אפשרויות הרמת המסך בחברה לתועלת הציבור

חוק העמותות, שנמנע מלהשיב כמעט לכל שאלה תאגידית מובהקת, אינו נותן מענה גם לסוגייה עקרונית זו של הרמת מסך העמותה. מצב זה מותיר בידי המשפטן שתי אופציות לפרשנות, שאינן שוות-ערך בנפקותן: האחת, הסדר שלילי - לפיו לא ניתן כלל להרים את מסך העמותה; והשניה, המחייבת לאמץ את עיקרון הרמת המסך מתוך סמכותו הטבועה של בית המשפט לצקת פרשנות בהפעלתו של חוק העמותות. דומה, כי אין עוררין באשר לקיומה של אופציית הפרשנות לפיה במקרה הצורך יורם מסך העמותה. ספקות אלה, כידוע, לא קיימים בכל הנוגע לחוק החברות החדש, בפרט לאור תיקון מס´ 3 אשר הבהיר והגביל את יכולת הרמת המסך של החברה לתועלת הציבור. יתרה מזו, אם עד לתיקון מס´ 3 לחוק החברות היתה הרמת המסך קלה ליישום ולביצוע, הרי שעם התיקון האחרון נקבעו תחומים ומסגרות נוקשים לכך, תוך מתן יתרונות בולטים להקמתה של חברה על פני עמותה, שלגביה הנושא בכללותו מצוי בערפל משפטי כבד.

הדין הקודם לתיקון מס´ 3 לחוק החברות התיר לבתי המשפט לנקוט בצעד מרחיק לכת זה כמעט בכל מצב עובדתי, תוך הרתעת מתנדבים ותורמים מליטול יוזמה ואחריות אקטיבית לפעילות בתחום המגזר השלישי. נבחן להלן מספר תנאים כאמור:

א.      הרמת מסך מכוח "תנאי הקבוע בחיקוק" (סעיף 6(ב) הקודם)

          הוראה זו איפשרה לגופים כמו שלטונות המס, מכוח ההוראות האנטי-תיכנוניות כגון סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, לפעול באופן אוטומטי להרמת מסך ההתאגדות ולדרוש מבעלי המניות בחברה לתועלת הציבור לשאת בנטלים של החברה עצמה ללא כל בחינה נוספת. כך למשל, בפרשת עמותת התזמורת הסימפונית[7]. אפשרות זו אינה קיימת כפשוטה בדין החדש, עם החלפתו של הסעיף בתיקון מס´ 3 לחוק. על פי סעיף 6(2)(ב) החדש, ניתן להרים את מסך ההתאגדות "בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו". משמע, יש לפרש את הדין עצמו ולבחון כוונתו הספציפית של המחוקק כשהיא חלה על המקרה הנדון.

ב.      ניהול שלא לטובת החברה (סעיף 6(ג)(2) הקודם)

          לשונו הרחבה של הדין הקודם הותירה את בעל המניות בחברה לתועלת הציבור במצב של חוסר אונים כמעט, כאשר נדרש להבהיר בדיעבד טיב "טובתה של החברה", אף שהיה זה בהקשר ל"נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". המצב המשפטי החדש מעביר את נטל ההוכחה העובדתי לעניין הרמת המסך לפגיעה ב"תכלית החברה", כאמור בסעיף 6(א)(1)(ב) החדש. תנאי זה תואם ככפפה גם את קיומה של חברה לתועלת הציבור, כאשר תכליתה ומהות קיומה משמשים מוקד להתעניינות מרובה הן מצד משקיעים והן מצד תורמים ותומכים, לרבות רשויות המדינה.

          ניתן, לדעתנו, על פי הדין החדש, למנוע את הסיטואציה ממנה חושש כיום משרד המשפטים (כאמור בהצעת החוק שהפיץ בעניין החברה לתועלת הציבור) באשר להפיכתה של חברה לתועלת הציבור לחברה עיסקית רגילה. שכן, לאור הדין החדש, במצב שכזה מתבקש כמעט מאליו הליך של הרמת מסך ההתאגדות לשם מעקב אחר בעל המניות בכל הנוגע לקיום חיובי החברה בתקופת שהותה בתחום "תועלת הציבור", ובמסגרת זו ניטרולן של טובות הנאה שניטלו כדיבידנד לאחר אותו "מהפך" משפטי בתאגיד.

ג.       קיומה של "רשלנות" מצד  בעל המניה

          הדין הקודם לא שלל הרמת מסך גם במקרה של רשלנות גרידא מצד בעל המניות. הדין החדש מציב תחומים וגבולות לאחריותו של בעל המניות בנושא זה, כאשר הרמת המסך תתאפשר רק כאשר אותו אדם "מודע" לכוונה להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או לפגיעה בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. רשלנות גרידא אינה מספקת עוד. מרחב פעולה חדש זה לבעל המניות עשוי לעודד פעילות תורמים ויזמים, כאמור, בתחום המגזר השלישי.

ד.            ייחוס תוצאות המסך המורם לאורגנים אחרים פרט לבעלי  מניות

הדין הקודם קבע[8] מפורשות, כי עם הרמת המסך וקיום התנאים לכך ניתן "לייחס את זכויותיה וחובתיה של החברה ליחידים באורגנים השונים אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים...". אפשרות זו בוטלה לחלוטין, ואין עוד חשש בקרב נושאי משרה, כי תוצאות הרמת המסך יקרינו ישירות על כספם ועל מעמדם האישי. אמנם אין מניעה כי תמשיך לחול חבותם האישית מכוח דינים אחרים, אך בכל הנוגע להרמת מסך, אין הם משתתפים עוד בנטילת הסיכון התאגידי.

פעולות תוך חריגה ממטרות החברה או בלא הרשאה

תיקון הנראה חיוני דווקא לחברות לתועלת הציבור נכלל בתיקון מס´ 3 לחוק החברות בסעיף 56 לחוק. הכוונה למערכת דיני ה-ULTRA VIRES, קרי פעילות חברה מחוץ לתחום מטרותיה. דומה, כי חומרתה של סוגייה זו בתחום החברות לתועלת הציבור עולה שבעת מונים על זו שבחברה רגילה, שהרי הקפדת יתר על יישום מטרותיה של החברה לתועלת הציבור, ולמצער אי חריגה מהן, היא היא הכוח המניע העומד ביסוד התרומות, התמיכות ופעולות ההתנדבות האישיות הניתנות לאותה חברה. כל סטייה מביצוע מטרות החברה, ולו גם כהעברת תקציבים כהלוואה לגוף אחר, מעוותת את המאמץ חסר התמורה שנעשה למען אותו גוף מצד כל גורם חיצוני לו. סביר להניח, כי ברבות הימים יחוקק סעיף נפרד בדבר חריגה ממטרות החברה אשר יציב פתרונות רק לחברה לתועלת הציבור, על פי קריטריונים חמורים הרבה יותר מאלה הנהוגים כיום בסעיף 56 לחוק. לפיכך, התיקון שהתקבל עתה, לפיו בכל מקרה של אישור האסיפה הכללית, יש לוודא קבלת אישורה הספציפי של האסיפה הכללית לאותה חריגה בדיוק, יש בו משום התאמה לנדרש בכל מקרה מחברה לתועלת הציבור. למותר להוסיף, כי בחוק העמותות אין כל התייחסות לסוגייה עקרונית זו, ופעולותיו העיקריות של רשם העמותות בהליך הפיקוח, קרי איתור כל חריגה ממטרות העמותה, כל אלה נעשים כיום ללא כל אסמכתא בחוק. מכאן שמהיבט זה, אינטרס המדינה הן כגוף תומך ומתקצב והן כרגולטור, נוטה בבירור לצידה של החברה לתועלת הציבור, שלגביה נאמרו דברים ברורים האוסרים כל חריגה ממטרות הגוף, ואף נקבעו התנאים המפורשים לבחינת המצב המשפטי.

הקמת ועדות-משנה לדירקטוריון

שאלה בלתי פתורה בחוק העמותות נוגעת למעמדן של ועדות-משנה המוקמות ע"י הוועד המנהל. תוקף החלטותיהם של גופים אלה מול מליאת הוועד המנהל מעורר לא אחת שאלות ותהיות. חוק החברות מעניק לכך תשובה ברורה, תוך שיפור המצב המשפטי לאחר תיקון מס´ 3 לחוק.  על פי המצב המשפטי בחוק החברות, הדירקטוריון רשאי ללא כל עוררין להקים ועדות-משנה כאמור, ולהטיל עליהן ביצוע כל מטלה החלה על הדירקטוריון, כל עוד מכהנים בגוף זה חברי דירקטוריון. יתרה מזאת, הנחייתו החדשה של המחוקק בסעיף 110(ג) היא, שיש לאבחן בין פעולות של הפעלת סמכות לבין פעולות של ייעוץ בלבד מצד אותן ועדות-משנה, כאשר ביחס לאחרונות, ניתן לצרף לאותן ועדות-משנה גם מי שאינם חברי הדירקטוריון. החוק יוצר זהות מוחלטת בין החלטותיה של ועדת-משנה לבין זו של הדירקטוריון בכל החלטה מחייבת שאינה ייעוץ גרידא, אלא אם נאמר אחרת בתקנון (סעיף 111 לחוק). ייתכן שהיה מקום להרחיב ולקבוע גם את מסגרת האחריות האישית של הדירקטור בוועדה שאינו חבר בה, שהרי עם כינונה של ועדת-משנה, שבה הודר מקומו של אחד הדירקטורים, ספק אם ניתן לראות באותו אדם כנושא באחריות שווה ליתר חבריו החברים בפועל גם בוועדת המשנה. קל וחומר במצב בו הודרה לא רק השתתפותו אלא עצם מסירת המידע לאותו דירקטור  (כמו למשל, בוועדת-משנה לעריכת מכרזים). 

צביעת מניות בחברה לתועלת הציבור

אף שמניות החברה לתועלת הציבור אינן מעניקות ערך כלכלי בר-מימוש לאוחז בהן, הרי שקיימת חשיבות מרובה באשר לתוכנן ולכוחן היחסי במסגרת מערך הקצאת המניות הכללי. אין כל מניעה להסדיר את מניותיה של החברה לתועלת הציבור בהתאם לכל בעלי העניין באותו גוף ולרצונם לשלוט במוסד, כמייסדים, כמפעילים, כתורמים ואף כבעלי מניות שאינן אלא לשם כבוד בלבד. בהקשר לכך יש להדגיש את סעיף 130 לחוק החברות, בו הוספה בתיקון מס´ 3 פיסקה (א)(4) הדנה במניות שאינן מקנות זכויות הצבעה. התיקון עצמו אין בו כדי לייחד דבר-מה בחברה לתועלת הציבור, אולם העיקרון לפיו ניתן להעניק מניות כבוד לאותם תורמים שאינם מעוניינים ליטול כל חלק פעיל בעמותה, ראוי להדגשה במסגרת זו.

החלטת תשלום שכר לדירקטורים

כפי שציינו לעיל, אחד היתרונות המעשיים בהקמת חברה לתועלת הציבור מתבטא באפשרות תיגמול הדירקטורים בשכר מלא, לעומת חוק העמותות האוסר זאת.  סעיף 186 לחוק החברות מדגיש את אפשרות התשלום לדירקטור בחברה, כאשר הסעיף מתייחס לא רק לשכר גרידא אלא גם לתנאי פרישה. בפועל, סעיף זה יוחד אך ורק לזכותם של בעלי המניות לדרוש מהדירקטוריון מידע בדבר שכר זה. בתיקון מס´ 3 לחוק נכלל תיקון המעניק אפשרות זו רק לחברה "החייבת למנות רואה חשבון מבקר". במשמע, באין חובה למנות רואה חשבון כאמור, לא עומדת לבעל המניה זכות דרישת מידע בעניין שכרו של הדירקטור.  ניתן לציין גם כאן, כי הדין הפוטר מחובת מינוי רואה חשבון מבקר, תחולתו מצומצמת עד אפסית, נוכח הוראות דינים אחרים כגון הוראות פקודת מס הכנסה ותקנותיה, המחייבים כל חברה להגיש דו"ח מבוקר ע"י רואה חשבון. ייתכן שבפרשנות מסוימת ניתן להגיע למסקנה, כי על חברה לתועלת הציבור שמחזורה אינו עולה על 500,000 ש"ח  יש להחיל את הדין החדש שנקבע בסעיף 158 בחוק החברות המתיר לאותה חברה שלא להגיש דו"ח מבוקר. זאת, נוכח תקנה 2(ב) בתקנות מס הכנסה (דו"חות שיגיש מוסד ציבורי), התשנ"ז-1997, לפיה רשאי מוסד ציבורי שלא להגיש דו"ח מבוקר על ידי רואה חשבון כאשר "מחזורו בשנת המס שלגביה מוגש הדו"ח אינו עולה על 500,000 שקלים חדשים". לא נותר אלא להשוות האמור בתקנה זו עם סעיף 158 החדש לחוק החברות, הנוקב באותו סכום בדיוק בבואו לפטור חברה מחובת הגשת דו"ח מבוקר. יחד עם זאת, לדעתנו פרשנות זו מאולצת יתר על המידה, שכן, תקנות מס הכנסה מתייחסות במפורש ל"מוסד ציבורי שאינו חברה", ואף אם תמצי לומר שהביטוי "אינו חברה" לא חל על חברה לתועלת הציבור, שכן עסקינן בחברה מזן מיוחד, הרי שגם  סעיף 172 לחוק החברות עומד כאן לרועץ בקביעתו המעניקה כוח עודף לחקיקה חיצונית לחוק החברות, ובענייננו לפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת, הסוגייה כולה אינה נקייה מספקות, וראוי היה להבהיר את החיוב המשפטי בעריכת דו"ח מבוקר לעניין דיני המס, למצער בדיני המס עצמם.

חברה לתועלת הציבור - התפתחות עתידית

תיקון מס´ 3 לחוק החברות יצר שינויים המשליכים גם על חברות לתועלת הציבור (עפ"י חוק החברות - חברות למטרה ציבורית). יחד עם זאת נראה, כי הגיעה העת לערוך רוויזיה של ממש בחוק החברות כולו מאספקלריה בלעדית של אותן חברות לתועלת הציבור, ובמסגרת זו ראוי להעניק קדימות להצעת משרד המשפטים בעניין זה, הצעה אשר נקדיש לה דיון בעיתוי אחר. מטרה ראויה היא להעצים פעילותן של החברות הנ"ל, שמתפקדות היטב במסגרת המגזר השלישי המצוי בתווך שבין חברות וגופים עסקיים לבין המגזר הממשלתי והממסדי. השאיפה לקבוע דינים ספציפיים, כאמור, אין בה כדי למנוע בשלב הנוכחי שימוש יעיל ומושכל בחוק החברות הקיים, שעל פניו עדיף על חוק העמותות שהינו קשה ליישום בהעדר הוראות ברורות להפעלתו.